פסק-דין בתיק ת"א 3396-04

1.         זהו פסק דין בתביעת התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים, עבור נזקים שנגרמו

לתובעים, עקב פעולות שביצעה הנתבעת במסגרת עבודות הרחבת כביש. התביעה התקבלה באופן חלקי, ולהלן הנימוקים.

2.         התובעים מנהלים חווה חקלאית בשטח של כ-1000 דונם, על גבי מקרקעי המדינה, בגוש 100223/1, חלקה 1 (להלן: "המקרקעין"), בשטחה של המועצה האזורית בני שמעון, סמוך לקיבוצים דביר ולהב. לטענת התובעים, הם ניהלו את החווה במקרקעין, משנת 1990.

            במועדים הרלוונטיים של התביעה, גבל שטח החווה בכביש 325, בקטע להב-דבירה.

            התובעים טענו, כי הקימו את החווה "... מתוך שליחות ציונית ובעידוד מוסדות המדינה מתוך מטרה לפעול לשמירת אדמות המדינה ולהפרחת השממה".

            התובע התקשר עם המדינה באמצעות מנהל מקרקעי ישראל ביום 26.1.03, בהסכם "הרשאה לרעייה", ביחס למקרקעין. תקופת ההסכם, כאמור בגוף ההסכם - שנה אחת, מיום 1.9.02 ועד יום 31.8.03. במסגרת ההסכם האמור, הותנה: "המנהל מרשה בזה למורשה להשתמש בקרקע לתקופת ההרשאה למטרות רעייה בלבד".  דמי ההרשאה אותם התחייב התובע לשלם למדינה, בגין השימוש בקרקע, עמדו על 0.24 ש"ח לדונם לשנה ובסך הכל 314.88 ש"ח לשנה.

            עוד הותנה בהסכם, כי התובע לא יבצע שינוי כלשהו בקרקע, או בחלק ממנה, ובין היתר נדרש: "...לא להרוס ולא להקים עליה כל מבנה בין ארעי ובין קבוע, לא לפרק או לקלקל ולא להתקין בקרקע כל מתקן ולא לחבר אליה כל דבר חיבור קבע, לא לחפור בה בורות ולא לעשות כל פעולה הפוגעת או העלולה לפגוע בקרקע - אלא בהסכמת המינהל בכתב ובהתאם לתנאים שיקבע המינהל".

התובע גם התחייב "לא להשקיע בקרקע השקעת קבע או זמנית, למעט השקעה זמנית הדרושה לצורך מימוש המטרה, תקופת ההרשאה". הותנה גם, כי אסור לתובע להתגורר במקרקעין, או להתיר לאחר להתגורר בהם.

הצדדים להסכם, חזרו והדגישו בהסכם, את האופי הזמני של הרשות שניתנה לתובע להשתמש במקרקעין, והוסיפו לעניין זה בין היתר: "המורשה מצהיר בזה שידוע לו כי המנהל הסכים להרשות לו את השימוש בקרקע רק בתנאי נוסף שהקרקע תוחזר למנהל מייד עם תום תקופת ההרשאה... מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי המנהל רשאי בכל עת, כאשר הקרקע תהיה דרושה לו לביצוע מדיניות או מטרה אחרת, להביא רישיון זה לסיומו לפני תום תקופת ההרשאה מבלי שהדבר ייחשב כהפרת ההרשאה מטעם המנהל. במקרה זה על מנהל להודיע למורשה על הקדמת מועד סיום ההרשאה בהודעה מוקדמת של לפחות 15 יום ואז על המורשה להחזיר למנהל את הקרקע ללא כל דיחוי, כשהיא פנויה מכל אדם או חפץ השייכים למורשה... אם המורשה לא יחזיר את הקרקע מייד... תחולנה כל אחת מההוראות/או התוצאות הבאות...".

הצדדים להסכם הבהירו, כי: "להוציא ספק מודגש בזה כי אין  רשיון זה מעניק למורשה זכות כלשהי בשטח הקרקע פרט לרשות להשתמש בה למטרות רעייה בלבד".

בנוסף, נחתם בין התובע והמדינה ביום 16.12.01 "חוזה הרשאה" במסגרתו הורשה התובע להקים מבני משק ארעיים במקרקעין. תקופת הסכם זה נקבעה ל- 12 חודשים, מיום 20.5.01 ועד יום 19.5.02. במסגרת הסכם זה הותנה בין היתר, כי התובע לא יקים במקרקעין מבני קבע, וכן הוסכם, בין היתר, כי המנהל יהיה רשאי לבטל את החוזה, בהודעה מראש של שלושה חודשים לתובע, אם יזדקק למקרקעין למטרה אחרת. להסכם זה קדמו הסכמי הרשאה זהים, שנערכו בשנת 1999 ובשנת 2000, כל פעם לשנה אחת.

לאחר תום התקופות האמורות בהסכם ההרשאה לרעייה ובחוזה ההרשאה, כאמור לעיל, המשיכו התובעים לנהל את החווה במקרקעין, כאשר עד שנת 2006, לא נחתמו הסכמים חדשים בינם לבין המדינה. ביום 7.5.06 נחתם בין המדינה והתובע הסכם הרשאה לרעייה נוסף, בתנאים דומים, לאמור לעיל, לתקופה של שנה אחת מיום 1.9.05 עד יום  31.8.06. בקשת התובע, לחדש את הסכם ההרשאה לתקופה נוספת נדחתה, נוכח טענת מנהל מקרקעי ישראל להפרת ההסכם, בין היתר, בהקמת מבנים ללא אישור המנהל.

לטענת התובע בתצהיר עדותו הראשית: "... חוזי ההרשאה עליהם אני חתום אינם מבטאים נכונה (ובאופן ממצה) את מכלול החובות והזכויות של הצדדים ויש ללמוד על תוכן החוזים, בין היתר, מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים לחוזים". בין היתר טענו התובעים לעניין זה,  כי המדובר בפועל, בהתקשרות ארוכת טווח, בינם ובין המדינה, התואמת את מדיניות מנהל מקרקעי ישראל, אשר תמך בהקמתן של "חוות בודדים", מסוג החווה של התובעים, על אדמות מדינה בנגב. נטען, כי זכותם של התובעים, עולה כדי זכות חכירה לדורות במקרקעין, והשימוש בחוזי הרשאה קיימים, אשר נועדו במקור להתקשרות עם "... בעלי עדרים מזדמנים..." נעשה באופן מלאכותי, משיקולי נוחות של מנהל מקרקעי ישראל.

3.         לטענת התובעים, נמסרה לתובע בקיץ שנת 2000, הודעה מטעם הנתבעת, באמצעות עובדה, מר חנניה דדון, לפיה, בכוונת הנתבעים לבצע עבודות שיפוץ בכביש 325. כמו כן נמסר לתובע, כי  במהלך ביצוע העבודות, יחסם קטע מן הכביש לתנועה.

            עבודות השיפוץ החלו בפועל, בחודש אוקטובר 2002. דרך הגישה אל החווה נחסמה, והתובעים נאלצו להגיע לחווה בדרכים לא סלולות. בהמשך, הבחינו התובעים בכך שבתוך שטח החווה, הוצבו דגלי סימון. כאשר פנו אל מר דדון בעניין זה, הודיע להם: "...כי לצורך ביצוע העבודות התעורר צורך 'להפקיע' חלק קטן משטח החווה". עובדי הנתבעת  אכן סימנו רצועה, באורך של כשני קילומטר לאורך גבולה הצפוני של החווה, בצמוד לכביש. במסגרת העבודות, הסירו עובדי הנתבעת קטע מהגדר שהקיפה את החווה, סמוך לכביש.

            לטענת התובעים, הם נפגשו בחודש אוקטובר 2002 במקרקעין, עם הגב' רחל פרסלר, עובדת הנתבעת, אשר היתה אז ממונה על "צדי דרכים". הגב' פרסלר ביקשה מהתובעים, למסור לנתבעת "...חזקה בשטח שסומן וזאת כדי שלא לעכב את העבודות...", וכן הבטיחה לתובע מפורשות, כי יקבל פיצוי הולם, בגין השטח שנלקח מחוותו, ולצורך כך התחייבה לשלוח שמאי, אשר יאמוד את סכום הפיצוי שישולם. כמו כן, התחייבה כי הנתבעת תקים, גדר חלופית בתוואי הגבול החדש של החווה, כפי שסומן על ידי הנתבעת. במעמד הפגישה האמורה, נערך פרוטוקול, שהתייחס לחלק המקרקעין שנגרע לצורך ביצוע העבודות. בהמשך שלחה הגב' פרסלר, אל מנהל מקרקעי ישראל, בקשה "... לשלוח בדחיפות שמאי שיוכל להעריך את גובה הפיצוי בדחיפות".

            לטענת התובעים, בהסתמך על הבטחותיה של הגב' פרסלר, ומתוך סברה שהנתבעת מחזיקה בכל האישורים הדרושים על פי דין, לביצוע העבודות, הסכימו "... למסור את החזקה בשטחי החווה".

במהלך הלילה שבין 17.11.02 ו- 18.11.02, נגנב חלק גדול מעדרם של התובעים. ע"פ אמדן שערך מומחה מטעם התובעים, נגנבו 246 כבשים ו- 40 טלאים. לטענת התובעים " הפורצים 'הסתייעו' בכך שלא הייתה כל תנועה בכביש, וכמובן שלאור העובדה שהגדר נעקרה ממקומה, ולא הוקמה גדר חלופית אחרת, לא הייתה מבחינתם כל מניעה להעביר את עדר הכבשים שנגנב אל מחוץ לשטח החווה, וכפי הנראה אל שטחים שבשליטת הרשות הפלשתינית". התובעים טענו עוד לעניין זה, כי אילו נותרה הגדר במקומה, והפורצים היו חותכים אותה לצורך הברחת העדר מחוץ לשטח החווה, ניתן היה להתחקות על עקבותיהם, ואולם משהוסר חלק גדול מהגדר, לא ניתן היה לעשות זאת.

לטענת התובעים, התברר להם בהמשך, כי הנתבעת החלה לבצע עבודות להרחבת הכביש מבלי שקיבלה, את האישורים הדרושים על פי דין.